הדרן הרבי על מסכת נדרים- חלק א

"קדש עצמך" של רבי
פעם הגיש הגבאי של הרבי הריי"צ [=רבי יוסף יצחק] כוס תה לרבי. כאשר חזר לאחר זמן, ראה כי כוס התה על מקומה עומדת.
- שאל הגבאי: מדוע אין הרבי שותה את התה?
- השיב הרבי: ומה עם 'אתכפיא' [=לכפות את יצה"ר]?
- תמה הגבאי: הרבי זקוק ל'אתכפיא', הרי "כבר נעשה חכם, כבר נעשה מלך"... [=כשכוונתו לדברי התניא בפרק ט"ו: "הצדיק נקרא עבד ה' בשם התואר, כמו שם חכם או מלך, שכבר נעשה חכם או מלך, כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע, עד כי ויגרשהו וילך לו..."]
- השיבו הרבי: הם [החסידים] זקוקים לכך, ואני רוצה בכך!

(אוצר פתגמי חב"ד (הרא"א הכהן שי' פרידמן, פעיה"ק צפת) עמ' 113)

הדרן על מסכת נדרים – קצר
נושא כללי בנדרים: האם הם עניין חיובי או שלילי

בעניין היחס לנדרים מצינו שתי גישות מנוגדות:
א) מצד אחד – ידוע מאמר הירושלמי (נדרים פ"ט ה"א) השולל את הנדרים: "לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?".
והטעם על זה מובן: הכוונה העליונה בבריאת העולם היא, כדברי המדרש הידוע (תנחומא נשא טז): "לעשות לו ית' דירה בתחתונים", וממילא מובן שצריכה להיות העבודה עם הדברים הגשמיים, לעשות מהם דירה לו יתברך, ולא להסתייג ולהבדל מהם ע"י נדרים ושבועות.
וכהמשך דברי הירושלמי (שם): "לאחד שנדר מן הככר . . אין לא אכיל חטי על נפשיה" [=אם אינו אוכל הוא חוטא על נפשו]. ובשביל עניין זה יש התרת נדרים (כפי שמסיים בירושלמי שם).
ב) לאידך גיסא – אמרו רז"ל (אבות פ"ג מי"ג) "נדרים סייג לפרישות", כלומר, שהנדרים הם דבר חיובי. ובפשטות, שהם מסייעים לאדם לקיים את הציווי "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ, א. ספרי ראה יד, כא), שלפי כמה דעות הוא ציווי מדאורייתא.

ב. אלא ההסבר בזה, שתלוי במי מדובר:
א) כאשר האדם מתנהג כפי ש"עשה האלקים את האדם ישר" (קהלת ז, כט), שהוא עובד את ה' בשלמות – אז אינו צריך להתנזר מדברים המותרים. אדרבה! מוטלת עליו חובה להתעסק עם הדברים שלמטה ממנו (חי, צומח ודומם) כדי להעלות אותם לקדושה.
ב) אבל, כאשר הוא מתנהג באופן של "והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת שם), שהוא מחפש כל מיני דרכים איך להיות שקוע בענייני העולם – או אז, לא זו בלבד שהוא לא יעלה את הדברים הגשמיים כאשר ישתמש בהם, אלא אדרבה התאווה והחשק שיש לו בדבר-מאכל וכדומה יפעל בו ירידה (ויפעל ירידה גם במאכל). אצל יהודי כזה צריך להיות הסדר של נדרים ופרישות.

ג. על פי זה גם יובן הטעם על נדרים וסייגים שונים שחז"ל תיקנו בעיקר בתקופת הבית השני:
בזמן בית ראשון – האיר אלקות בגילוי; גם בשבעים השנה של גלות בבל עדיין נותר בפרטים מסויימים גילוי האלקות של בית ראשון. אבל בזמן בית שני – כשחסר הגילוי של אור הקדושה, ולכן התגבר החושך של "לעומת זה" – היה צורך בגדרים וסייגים בקדושה, כדי לגבור על החושך הגדול של הצד שכנגד.
ולכן, מדור לדור, ככל שהחושך גבר יותר ויותר – כך גם הוסיפו עוד ועוד חומרות, גדרים וסייגים.

ד. כשם שישנם חילוקים בין הדורות בכללי – כך ישנם זמנים שונים אצל כל אחד בפרטי:
יש זמן שמאיר אצלו אלקות, ואז אינו צריך לחשוש כל כך מענייני עולם הזה, כי לא רק שאינם מסתירים על אלקות אלא הם מגלים אלקות – "ראו מי ברא אלה" (ישעי' מ, כו).
אבל יש זמן שחשוך אצלו, הוא אינו רואה אלקות, או אז עליו לעשות גדרים וסייגים, לפרוש ולהתאפק מכל מיני דברים גשמיים, אפילו דברים המותרים, כי הם יכולים לדרדר אותו ולהוריד אותו.

והמעלה של הגדרים והסייגים בזמן שהחושך מתגבר הוא בשני כיוונים:
א) ע"י הפרישות והחומרות מתעסקים פחות עם חושך העולם, כלומר, מונעים מהשונא את האפשרות להילחם בקדושה.
ב) ע"י פרישות וחומרות ממשיכים אור אלקי גבוה יותר , שעל ידי זה נהיית התגברות בצד הקדושה.

וכן הוא בעניין הנדרים: שלא רק שהם מונעים מהאדם להתדרדר ולרדת ממדרגתו ע"י העניינים הגשמיים – אלא גם שע"י הנדר נמשכת קדושה על האדם , וזה גופא נותן לו כח להלחם עם ה"לעומת זה".

מבוסס על: לקו"ש חלק ח, מטות (עמ' 1076 ואילך. ומתורגם ללה"ק: עמ' 57 ואילך). חלק יג, מטות שיחה א סעיף ד (עמ' 107-8).